את הרילוקיישן שלנו החלטנו לעשות במטרה משותפת. כל אחד מאיתנו רצה לחיות באירופה פעם אחת בחייו ולהגשים את עצמו, רגע לפני שילדים נכנסים לתמונה: אני רציתי לצלם חתונות בסגנון והשראה אירופאי, כמו שכל הזמן חלמתי, וחיים חלם ללמוד שימור ספרים מתקופת הרנסאנס, כפי שאפשר רק באיטליה. זו הייתה התכנית, זה היה החלום וזה מה שהתחיל את המסע שלנו. אבל כשאת מתכננת תוכניות… אלוהים צוחק עלייך מלמעלה / היקום מספק לך מה שאת צריכה באמת ולאו דווקא מה שאת חושבת שאת רוצה. אז לא חתונות ולא נעליים – דקה לפני רילוקיישן אני סוגרת את העסק לצילום בארץ, ולא רוצה לצלם חתונות יותר, אם לצלם בכלל… כך רצה וכך יצא יצאנו לדרכנו – חיים בתור סטודנט ללימודי השימור ואני בתור ״בת הזוג התומכת״ (מושג מעולם הרילוקיישניות כשלבן הזוג יש מטרה מובהקת כמו עבודה/ לימודים ואת על תקן ״לחפש את עצמך״ או ל״למצוא את עצמך״ במקרה הטוב ). רצה הגורל וגילינו שאני בהריון ביום הראשון שנכנסנו לדירה החדשה שלנו(!), וכך יצא שהחוויה עבורי הייתה הרבה יותר מאתגרת. נאלצתי להסתגל למקום חדש ובמקביל למצב פיזי חדש (חייבת לציין שהטרימסטר הראשון היה רחוק מלהיות פקניק מבחינתי וכל מה שרציתי זה לחזור הבייתה). בכלל על כל ההריון הזה הסתכלתי כתחנת מעבר לקראת הדבר האמיתי ורק חיכיתי שיחלוף.